<h1>חדושי הראב"ד — ע"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
[ע"ז י"ד ע"ב] מקום שנהגו למכור, שיש מקומות שחוששי' לרביעה, ובני נח מוזהרין עליה, ויש מקומות שאין הגוים שטופים ברביעה כגון המקומות שלנו ומותר למכור להם. ובכל מקום אין מוכרין להם [בהמה גסה], וחיישי' למלאכה בשבת גזירה משום שאלה ומשום נסיוני. אפי' עגלים וסייחים, שהרי באים לכלל מלאכה. ושבורים, משום דמשהו ליה לולדות ואתי לאחלופי במכירה שלימה. ור' יהודה מתיר בשבורה, שבורת הרגלים, שאינה יכולה לקבל זכר, אבל זכר שבור נ"ל דמודה ר' יהודה דאסור דמשהו ליה להרביעה על הנקבות. ובן בתירה מתיר בסוס, מפני שעושים בו מלאכה שאין חייבין עליו חטאת דחי נושא את עצמו.
<h2>דף ו:</h2>
[ע"ז מ' ע"א] מחלוקת, דרב הונא ורב נחמן. לטבול בצירן, דזיעה בעלמא הוא, אבל לגופן דגוף דאסו' [דאורייתא] היא אנו מחמירין ובעי' ראש ושדרה ניכר, ואע"ג דתניא [חולין קי"ב ע"ב] הטמאין לאסור [צירן ורוטבן], מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא. עד שיהא ראש ושדרה ניכר לכל א' וא', פי' הראשין וכל השדרות ניכרין אע"פ ששאר הגוף של הדג הוא טריף ואינו ניכר מותר.
<h2>דף ז.</h2>
(ע"ז מ"ו ע"ב) [ת"ש] כל האסו' לגבי מזבח, כגון רובע, וכולהו תנינא ברישא דההיא דתמורה [כ"ח ע"א]. ור"א אוסר, אכולהו. ואתמר עלה, ה"ג לה בתמורה [ל' ע"ב] אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן מחלוקת שעברו ולבסוף נרבעו, ופליגי בעובר ירך אמו, ר"א סבר ירך אמו היא, והיא וולדה נרבעו, ורבנן סברי לאו ירך אמו, וכה"ג נמי פליגי בעברו ולבסוף נעבדו וכן כלן, אבל נרבעו ולבסוף עברו ד"ה מותרין, ורבא אמר רב נחמן מחלוקת בשנרבעו ולבסוף עברו, ופליגי בזה וזה גורם, דר"א סבר זו"ג אסור ורבנן סברי מותר, אבל עברו ולבסוף נרבעו דברי הכל אסו', דוקא בשאר אסורי גבוה אבל באתנן וולדותיה בכל ענין מותר דהא כתי' הם ולא ולדותיה' הם ולא שנוייה', ואפי' חיטים ועשאן סלת כשר למנחות, ורבא לטעמי' דס"ל דעובר ירך אמו הוא והיא וולדה נרבעו, וה"נ בעברו ולבסוף נרבעו הוא, אלמא אין שנויי בשאר אסורי גבוה חוץ מאתנן, ונעבד דמחובר נמי נגמריה מב"ח לחומרא ולא מאתנן לקולא. [מ"ז ע"א] הכי השתא וכו', וההיא לישנא דמייתינן בר"פ דאין מעמידין [לעיל כ"ד ע"א] דמחלוקת דנרבעו כשהן מקדשין, ההיא לישנא אחרינא הוא בתמורה.
<h2>דף ט:</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] יי"נ, וכלן במין במינו הן, יי"נ וכל אסורי ע"ז במשהו, שאר אסורי' בעינן דבר שבמנין כדאמ' בגמ', ואם נתערבו אפי' באלף אוס' את הכל בהנאה, ואיכא נמי אחריתי כגון ערלה וכלאי הכרם וחמץ בפסח שאם היו דבר שבמנין ונתערבו אפי' באלף כלן ידלקו, וקתני להו להנך במ' ערלה [פ"ג מ"ז] אגוזי פרך וככרות של בע"ה לענין כלאי הכרם וחמץ בפסח. ע"ז, כגון שברי ע"ז שנשברה ע"י יש'[ראל] ונתערבו חתיכות בחתיכות אחרות, וכן עורות לבובין, שנתבתרו ונתערבו ולא הוכרו. ושור הנסקל, חתיכה מבשרה, וכן עגלה ערופה, נפקא לן [עי' כריתות ו' ע"א] מהערופה בעריפתה תהא. צפרי מצורע, אותה השחוטה, ונפקא לן מהקש דמכשיר למכפר, מכשיר צפרי מצורע, מכפר עגלה ערופה במ' קדושין [נ"ז ע"א]. ושער נזיר, נפקא לן התם [נ"ח ע"ב] מהכתו' [במדבר ו'] קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, קדושה כתוב בה כהקדש, ול"ש שער נזיר טמא ול"ש שער נזיר טהור, מי' טמא בקבורה וטהור בשריפה תחת הדוד של שלמיו [נזיר מ"ה ע"ב], מ"ט משום דשער נזיר טהור דומה להנך דפסולין בהקדש שהן בשריפה כגון פגול ונותר או כהנך דנשרפין במצותן כגון פר ושעיר הנשרפין, ונזיר טמא כיון דבשעת תגלחתו עדיין לא הביא קרבן עד למחר גם אינו יכול ליכנס לפנים שהרי מגלח הוא בשביעי ה"ל כפסולי דחוץ, וה"ט לכל הקדושין הנקברים והם שנויים בתמורה [ל"ג ע"ב] פ' יש בקדשי מזבח. פטר חמור, לאחר עריפה, וילפי' לה [בכורות ט' ע"ב] מעגלה ערופה. בשר בחלב, מלא תבשל ג' פעמים א' אסור אכילה וא' אסור הנאה. חולין שנשחטו בעזרה, מלכלב [תשליכון אותו] (שמות כ"ב), אותו אתה משליך [וכו'], וקדשים שיצאו כתיבי התם ובשר בשדה, כיון שיצא חוץ, והכי דרשי' ביה [קידושין נ"ח ע"א] שאם נכנס לפנים ממחיצתו [אי] אתה משליך לכלב. ויי"נ שנפל לתוך הבור, מפ' ליה בגמ'.
<h2>דף יא:</h2>
[ע"ז ל"א ע"א] המפקיד יינו וכו', כיון דספק' היא אם נגע בו אם לאו לא גזרי' אלא בשתיה. ורמנהי המפקיד אצל הנכרי כפירותיו רש"א דמאי, אלמא נכרי ודאי מחליף. אמר ר' ירמיה כי אמ' ר' יוחנן, שמסר לו בית לינה ומפתחו בידו דהיינו חותם א', אבל אם הפקידו אצלו ואין המפתח בידו אסור בהנאה, דודאי מחליף הואיל ושמירתו עליו דשייך בה. שם יהוא ס"ד, צריכה למימר כי מקום שהעץ נטוע בו שם יהיה העץ, ועוד מה צריך לומר זה. אלא שם יהוא פירותיו, והאלף שבסופו ככל אותיות המשך כמו ההלכוא אתו [יהושע י'], ורמז רמז לת"ח שיבקש אדם את דבריו במקום מושבו. לא קשיא וכו', דר' אלעזר שרי בחותם א' בשתיה, ומפתח וחותם דקתני, או קאמר, ור' ירמיה דתריץ למילתיה דר' יוחנן כגון שייחד לו וכו' דהיינו מסר לו בית ומפתחו, דלא הויא ליה מיוחדת אלא א"כ מסר לו מפתח, שאין הגוי יכול ליכנס לה חוץ מדעת יש'[ראל] אלא א"כ יזיף אותו, מצי לתרוצי נמי כגון שמסר לו בית ליינו ולא מסר לו מפתח מיד, ואין שמירת היין עליו, דכיון דאין שמירתן עליו מותר בהנאה, ומ"מ אסור בשתיה אפי' לר' אליעזר דחותם א' מיהא בעי, אלא איכא למימר דר' ירמיה כרבנן סבירא ליה דבעי לשתיה חותם בתוך חותם ומשום הכי מוקים למילתיה דר' יוחנן משמיה דרביה כרבנן דאפי' בחותם א' אסור בשתיה.
<h2>דף יג:</h2>
[ע"ז נ"ג ע"א] הלוקח גרוטאות מן הגוי, סתם הלוקח גרוטאות להתיכן הוא לוקח בין שהוא צורף בין שאינו צורף. אם עד שלא נתן, מפ' לה בהשוכר [ע"א ע"ב] משום דהוי מקח טעות, וסיפא אע"ג דהוי מקח טעות, כיון שהגוי מחזיר מעות לישראל וגוי נוטל ע"ז מידו מחזי כמאן דמזבין ע"ז לגוי והוא דמי ע"ז ביד ישראל, מ"מ ש"מ דאפי' לצורף ישראל לא מבטל לה, נ"ל דוקא ע"ז דאינה בטלה במכירתה לישראל, וכ"ש לגוי, אבל כלי תשמישיה ונויה (לא) בטילן במכירתן בין לגוי בין לישראל, דהתם הוא דמימ' אמר גוי פלח לה ישראל נמי איידי דדמיה יקרין דמזבין לה לגוי, אבל הכא מאי מעליותא אית להו, ובמאי מינכרי ללוקח דמשל ע"ז הוו, וכיון דהכי הוא לביש להו ומשתמש להו ומיתבר להו ועביד להו כל צרכיה, ומאן דמזבין אדעתא דהכי זבין ליה, ועוד תניא בתוס'[פתא] [פ"ז ה"ו] כלים המשתמשים בהם בגופה אסורה שלא בגופה מותרת אף כלים המשתמשים בהו גנבום כומרים הרי אלו מותרים.
[ע"ז ע"א ע"ב] הלוקח גרוטאות מן הגויים, אפי' הוא צורף לא בטלה דאדעתא דע"ז לא זבנה גוי, דלא הוה ידע לה, אא"ב משום הכי רישא יחזיר דלא קני ליה, (אא"ב) [אא"א] ע"ז דיש'[ראל] (הויא) [הא] (ו)אינו רשאי לא למוכרה ולא ליתנה במתנה אלא להוליכה לים המלח, אלא לאו ש"מ בגוי מעות קונות משיכה לא קניא, וסיפא בדין הוא דלא צריך למתני משך, דאע"ג דלא משך הרי הוא שלו בכ"מ שהוא ובעיא גניזה, אלא משום דתניא רישא נמצא בהן ע"ז דבמשך עסקי' ובמשיכתו ראה אותה בין הגרוטאות מ"ה תנא משך, ובמ' בכורות [י"ג ע"ב] אית' להך שמעת' כולה בענין אחרינא ומייתי לה להנך מתני' לתיובתא לאידך גיסא, וסוף דבר לא השוו דברי גי' זו לגי' דבכורות, ואנן אהא סמכי' כגי' דהתם מפרשי' ליה... רישא ומשום דאיכא מקח טעות ולא קני ליה, וכבר פי'[רשתי] פ"ר ישמעאל [נ"ג ע"א].
<h2>דף יד.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] ש"מ פרה קדשי מזבח, נ"מ דאינה נפדית אלא ע"י מום קבוע. שאני פרה דחטאת קרייה רחמ', אהני ליה שם חטאת לענין הקרבתה דבעי' שתהיה כשרה כחטאת, אהני לה קדושת דמים לענין פדיונה דיוצאה לחולין ליגזז וליעביד [בכורות י"ד ע"א]. אלא מעתה תפסל ביוצא דופן, אא"ב דפרה קדשי מזבח היא הא דתניא נפסלת ביוצא דופן [ור"ש מכשיר], ס"ל לההוא תנא דפרה קב"ה [—קדשי בדק הבית] היא, אלא השתא דאמרת דאפי' מ"ד קב"ה בעי' שתהא כשרה להקרבתה כחטאת, א"כ תפסול ביוצא דופן. ע"א, אלא מעתה תפסל, כיון דאמרת דבחששא פליגי, ולא פליגי בודאי רבעה אי פסלה בה רביעה אי לא, דהיכא דודאי רבעה פסלה לדברי הכל אי משום קדשי מזבח היא אי משום דחטאת קרייה רחמנא, תפסול נמי ביוצא דופן לד"ה. מודה ר' שמעון וכו', דעד כאן לא פליג ר' שמעון אלא לגבי יולדת דרבי רחמנא [ויקרא י"ב] תלד, אבל לענין קדשים גמר לידה לידה מבכור, והכי איתא בש"ס נדה [מ' ע"א], אלא ודאי פרה איכא למימר דאמ' קדשי מזבח היא ואי למאן דאמ' קדשי בדק הבית היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא, והתם לענין רביעה היינו טעמא דפסולה לד"ה הואיל ומום פוסל בה.
<h2>דף כב.</h2>
[ע"ז ע"ג ע"א] כי אתא רבין, והא דרבין הלכתא היא דכל מין ומינו ושאינו מינו סלק את מינו [חולין ק"ח ע"א], ולית ליה הא דרב דימי ורב יצחק, כי דבר ידוע הוא שהבור יש בו כמה קיתונות ויין של איסור הנופל בו מעט הוא דהא קיתון של מים מבטל את טעמו, וטעמ' דנפל שם קיתון של מים הא לאו הכי אוסר את כל הבור. שנפל שם קיתון של מים תחילה, קודם שנפל שם האסור, ואע"פ שאותן המים כבר נתבטל טעמן ביין של היתר, כשיפול שם האסור יבטלוהו המים בטעמן. מצא מין את מינו [וניעור], מלשון נער את הקדרה [חולין שם], כלומר ערבב את הכל ועשאו כמותו, והנה אין במים כדי לבטל כל טעם היין. מאן דמתני, לא בעי והיינו דרבין, ומאן דמתני כלו'[מר] כי רב שמואל בר' יהודה לפרושי מילתיה דרבין א"ר יוחנן אתא ובעי תחלה, ויש דוגמתו בתלמוד כי אמורא זה יאמר לא שאנו על דברי אמורא אחר.
<h2>דף כג:</h2>
[ע"ז ס"ז ע"ב] אע"ג דאיכא [מילי] אחרינא דפגמה בהדיה, שהיה בה מלח הרבה או שלא היה בה כל צרכה וזה הוסיף פגם על פגמה מותר, דלא בעי' שיהא כל הפגם בשביל האסו', והיינו טעם לפגם, ש"מ מהכא דנט"ל מנבלה גמרי' לה, ונבילה הראויה לגר [קרויה נבילה], וקי"ל דאע"ג שפוגמת מעט אכתי חזי לגר, כדגר' במ' חולין [ע"א ע"א] גבי אוכל נבלות עוף טהור נהי דבפניו לא חזיא שלא בפניו מיהא חזיא ליה, והא ודאי [אי] אפשר שלא נפגמה מעט בירידתה לתוך מעיו, וק"ל הא דגר' בפ' אלו עוברין [פסחים מ"ד ע"ב] לגבי טעם כעקר ור"ע יליף לה מג"ג [—מגעולי גוים] ור"ע כדרב חייא לא אסרה תורה [אלא בקדירה בת יומא] דלאו נט"ל הוא ורבנן קדירה בת יומא נמי א"א דלא פגמה פורתא הלכך חדוש הוא ומחדוש לא גמ'[רינן], ומ"ה אצט' כל משרת, אלמא מדקא' דקדרה בת יומא נמי חדוש הוא משום פגימת פורתא מכלל דשאר נט"ל אפי' בפגימתה פורתא שרי וגמ'[רינן] להו מנבלה, ואיתא נמי לקמן בשמעת' ובסוף פרקי' [ע"ה ע"ב] להאי ליש', ותו ק"ל גבי שמן [ל"ו ע"א] ודבש [ל"ט ע"ב] דאמ' אי משום ג"ג נט"ל הוא, אטו קדרה בת יומא מי ליכא למיחש, וא"א [—ואי אמרת] דאפי' קדרה בת יומא נמי פגמה ליה, אטו מי פגמה ליה כולי האי דפסיל ליה מאכילה לגמ'[רי], השתא הוא גופיה אפי' למ"ד דקדרה בת יומא פגמה לא קאמר אלא דפגמה פורתא, ולתערובתו פגום לגמרי ופסיל ליה מאכילה, וי"נ ע"ג גרוגרות [ס"ה ע"ב] נמי מי פסלי כולי האי, ומילי נינהו דצריכי עיונא.
[ע"ז ס"ח ע"א] סרוחה מעיקרא, כגון שהיתה מותלעת בחייה. (אלא) [אבל] פגום מעיקרא ד"ה מותר, דהוי כנבלה סרוחה מתחלתה. ר' יוחנן אמ' בפגום מעקרא מחלוקת, ולא דמי לנבלה סרוחה דמעקרא, דהתם איסור גופיה הוה פגום מעקרא עד שלא נעשה אסו', אבל הכא אוכל הוא דפגום אבל האסור כשהוא בעיניה לא פגום. והא הכא דפגום מעקרא, שכיון שחמצה כל צרכה הרי מחמץ לה טפי פוסלה מאכילה.
<h2>דף כח:</h2>
[ע"ז ז' ע"א] ת"ר הנשאל לחכם וטימא לא ישאל כו', פי' לא ישאל עוד לאחר כדי שידונו לו עוד לידי טהרה ולא לידי התר, לפי שכל דבר שניטמא או שנאסר ע"פ חכם שוב אין חכם אחר רשאי להתירה ולא לטהרה, והכי תניא מסכת חולין פ' אלו טרפות [מ"ד ע"ב] חכם שטימא אין חבירו רשאי לטהר אסר אין חבירו רשאי להתיר, ואם התירו אינו מותר, ונראה לי דוקא דבר שהן חולקין בשיקול הדעת, אבל אם היה הראשון טועה בדבר משנה חוזר וחבירו רשאי להתיר, כדתנן בבכורות [כ"ח ע"ב] פ' עד כמה מעשה בפרה של בית מנחם שניטלה האם שלה והאכילה ר' טרפון לכלבים ובא מעשה לפני חכמים והתירוה, וקי"ל דכל דבר שטעה בדבר משנה חוזר, ואילו הואי פרה הוה הדרה, והכי אית' בסנהדרי' פ' אחד דיני ממונות [ל"ג ע"א], מי'[הו] בדבר שהוא שקול הדעת אין חכם רשאי להתיר מה שאסר זה, כלומר אין לו רשות וכח להורות בה עוד להתר וגר' ביבמות פ' האשה רבה [צ"ב ע"א] תדע דלאו הוראה היא דאלו הורה ב"ד שחלב ודם מותר והדר חזי בה טעמא לאיסורא אי הדרי וחזו בה טעמא להיתירא אין משגיחין בהו, כלומר שכיון שהורו בחתיכה זו לאסור שוב אין יכולה היא עצמה לבא לידי התר, וטעמא מפני שכיון שיצא להם שם איסור נעשה חתיכה של נבילה ובלבד שהוא דבר שאין בו מחלוקת אלא משקול הדעת, וי"מ דהך בריתא דהכא וההיא דמס' חולין [מ"ד ע"א] אין חבירו רשאי להתיר מפני כבודו של ראשון אבל אם התירה מותרת בכל ענין, וליתא דאפי' מי שאינו מומחה וטמא או אסר אפי' מומחה אינו רשאי להתיר ולטהר מפני שנעשה חתיכה של נבילה, וכי אמ' דשאינו מומחה טימא וחוזר אפי' בשיקול הדעת, ה"מ מחיוב וזכות, א"נ מטהרה והתר לטומאה ואיסור, אבל מטומאה ואיסור לטהרה והיתר בשיקול הדעת לא.
<h2>דף כט:</h2>
[ע"ז מ' ע"ב] וכן לתרומה, מפ' בגמ' וכן לכהן החשוד, שאם הוציא אותן מן האוצר ולקח ישראל ממנו מותר, דכלי האי לאו תרומה היא, מאי אמרת דלמא ערב בו תרומה, סבר שמעי' בי רבנן ומפסדו לי מנאי, ונ"ל דוקא דיעבד אבל לכתחלה אסור ליקח ממנו כלל קנסי' ליה, כדתנן בבכורות [כ"ט ע"ב] כהן החשוד אין לוקחי' אפי' מים ומלח דברי ר' יהודה רש"א [וכו'], וי"ל כיון דקי"ל כר"ש דלא קניס אלא באסור גופה, הכא גבי אוצר לאו אסו' גופא הוא דהא לא מערב באוצר כלל, ומדוכתא אחרינא הא לא זבני' מיניה לעולם, הלכך כי מזבין מאוצר אפי' לכתחלה נמי מזבני' מיניה דה"ל כשאר מילי.
<h2>דף לא.</h2>
[ע"ז ז' ע"א] וכלן שחזרו בהם, על כל החשודים קאמ', כגון החשוד למכור תרומה לשם חולין וחשוד על שביעית ועל המעשרות ועל הבכור, אין מקבלין אותם להיות סומכים עליהם עוד, וקונסין אותם כמו שהיו קונסים קודם חזרה, ואיתא להך ברייתא בבכורות [ל"א ע"א].
<h2>דף לג:</h2>
[ע"ז מ"ח ע"ב] כדאמר רב מרי, בבכורות פ' פסולי המוקדשין [ל"ג ע"ב], נמכרין באיטליז, אלמא כיון דאיכא ריוח להקדש שרי ליה רבנן, והכא נמי כיון דאיכא רווחא שהעור המופשט דרך מרגלותיו כשהוא שלם הוא ראוי למפוח ונמכר יותר (ושרי) [נשרי] ליה ואע"ג דאיכא זילות' דהקדש כדי שירבו בפדיונן, אמר רב מרי שמניח עליו מן הבשר מפני כובד הפשטו ואין כאן ריוח לפודה.
<h2>דף לו:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט ונישויה גיסתרא, אהקדיש ואהעריך קאי, דלאו קנסא הוא. רבא אמר, הינו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד. מפני שנראה כמטיל מום וכו' נר'[אה], מטיל. מום מעליא הוא, וחייב מלקות. קס"ד וכו' אבל בזמן שבית המקדש קיים וכו', אסורא דרבנן בעלמא הוה, והא דגרסי' בתמורה [כ"ד ע"ב] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומוקמי' ליה התם בזמן שאין בית המקדש קיים, דלא גזרי' שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור, אלמא בזמן הזה אסור להטיל בו מום, ותו גר' בבכורות [ל"ו ע"ב] רפרם בפומבדיתא ה"ל בוכרא יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיניה אתייה לקמיה א"ל בכור נתן לי ישראל במומו חזינא בשיקריא, פי' הכירו, א"ל לאו אנא יהיביתיה ואפ"ה לא חש למלתא וכו', אלמ' בזמן הזה נמי אסור להטיל בו מום, ההוא איסורא דרבנן הוא, כדקאמר הכא, וההיא דמ' י"ט [כ"ז ע"ב] נמי דאתא לקמיה דרבא וא"ל את גרמת ליה, אסורא דרבנן הוא.
<h2>דף לז.</h2>
[ע"ז ע"ד ע"א] הלכה למעשה יין, גמור ביין כולו אסור בהנאה אפי' במשהו. חבית בחבית, כלו' שנתחלפה לו חבית של אסור בשל היתר ולא הוכרה אי זו היתר ואי זו איסו' הא' מותרת בהנאה והא' אסו' בהנאה. סתם יינם, דאסו' דרבנן הוא אפי' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי אותו יין, ולענין שאר איסורי הנאה כגון ערלה וכלאי הכרם וכיוצא בהן, נ"ל שאנו דנין דין זה, שאם נתחלף אוכל באוכל אפי' דבר שבמנין כגון אגוזי פרך ודכותיהו שהן אוס' את כל תערובתן ה"מ באכילה אבל בהנאה אהנייא להו חשיבותייהו דדמיהן אסו' לעולם ויוליך הנאה לים המלח אבל תערובתן מותר בהנאה, ואם נמוחו בשל היתר בזה נשתנה דינם מיי"ן, דיי"ן אוסר היין [ה]מותר אפי' בהנאה, ושאר אסו'[רי] הנאה כגון ערלה ודכותה אם נמוחו בטלין בר', ומותרים אף באכילה, ולענין חמץ בפסח אם נתערב לו פת בפת והוא מככרות של בע"ה הכל אסור באכילה, ואינו אוסר בהנאה אלא דמי אותה הפת, דומיא דחבית בחבית, ואם נמוח בשל היתר בזה חמור דינו מיי"ן, כי יי"ן במינו במשהו שלא במינו בנ"ט, אבל חמץ בפסח בין במינו בין בשלא במינו במשהו לאכילה, דהכי אפסיק' הלכת' פ' כל שעה [פסחים ל' ע"א], ולענין אסו' הנאה דינו קל מיי"ן, שאינו אוסר את תערובתו בהנאה לא במינו ולא בשאינו מינו אלא א"כ הוא ממכשירי המאכל כגון זיתום המצרי ושכר המדי וכיוצא בהן השנויין פ' אלו עוברין [שם מ"ב ע"א], שהן חשובין כאלו הכל חמץ, וכנגדו ביי"ן בשאינו מינו כדא'[מרינן] [לעיל ל"ח ע"ב] בכבשים לדעת חזקיה כי בידוע שנתן לתוכן יי"ן אסו' בהנאה, אבל במינו אפי' במשהו אוס' את הכל בהנאה, ויין במים נמי אם נתערב בו כדי שיהו המים ראויים לשתות על ידו בתורת יין אפי' ע"י הדחק הרי הוא ככבשים ואסו' הכל, ויין במים נמי מסתם יינן אם נתערב בו הרבה כדי שכנגדו במים יהיו ראויין לשתיה על ידו אסר הכל בהנאה, שלא אמ' יין ביין להקל אלא להחמיר, כנ"ל לפי הסוגייא כאן. והרי"פ כת' על המשנה של מעלה אלו אסו' ואוס' בכל שהן, דליכא להאי כללא דקי"ל חמץ בפסח אוס' במשהו, ואני לא מצאתי את דבריו בכל התלמוד שאס' חכמים את תערובתו בהנאה משום חמץ משהו, ואי משום הנך דאלו עוברין, הנהו לאו משום [משהו] מתסרי אלא משום נ"ט הרבה, ולא עוד אלא שגוף המאכל אינו נעשה זולתו, וכבר פי' [פסחים מ"ב ע"ב] אחד מהן והוא זיתום המצרי דאמ' כי הוא תלתא חיטי [וכו'], והוא מעיד על אחרים שאינן במשהו, ומאין לנו לדחות סוגייא אחת מדעתינו בלא ראיה, כי בודאי בלי ספק כבר אמרנו בכאן שאין כל דבר אוסר את תערובתו בהנאה אלא א"כ הוא דבר שבמנין וחמץ בפסח מזה הכלל הוא כמ"ש כי ככרות של בע"ה אף לענין חמץ נאמרה, זולתי יי"ן שאוסר במשהו בהנאה ואפי' טיפת יין (אוכל) [אוסר] הכל בהנאה כיי"ן גמור, וכמדומה שלא כיון יפה לפי' ההלכה ושיטפא הוה כי שמא היה סבור כי לענין אכילה קמיירי ואינו אלא לענין הנאה כמו שפי'[רשתי].
<h2>דף נ.</h2>
[ע"ז נ"ב ע"ב] וליתברינהו, גוי. ולשקלינהו לנפשיהו, ואי אמרת כיון דהקדש נינהו אסירי להדיוט, הא אמר רב הושעיא [וכו']. אטו, כסף שבלשכה ושבמקדש היה רובו של עולם, וכל דפריש מרובא פריש. דינרא הדרינא, מטבע חשובה בימי אנדריאנוס וכולה של זהב, ומפני חשיבותה היו הגזברים מחליפים בו כל המטבעות הבאים שם לשקלים ולנדבה, וכשנפסלה אותו מטבע נמצא רובו בב"ה, וכשחרב הבית בקשו לגזור על כל מה שיבוא לידם מאותו מטבע כי שמא מן המקדש היה, וכיון דגוים לאו בני מעילה ננהו לא נפיק לחולי' על ידיהו כדא' בפסחים [כ"ז ע"ב] כגון שנפלה דליקה מאיליה דלא הוה איניש דלימעל ולא נפיק לחולי'. וחללוה, מכאן שהתורה העידה עליו שיוצא לחולין ע"י. לא אשתמש ביה גבוה, אבל לצורך גבוה קימי.
<h2>דף נג:</h2>
[ע"ז י"ג ע"ב] ונשחטיה מישחט ונישויה גיסתרא, אהקדיש ואהעריך קאי, דלאו קנסא הוא. רבא אמר, הינו טעמא דלא עביד לה כי האי עיקור דירוד. מפני שנראה כמטיל מום וכו' נר'[אה], מטיל. מום מעליא הוא, וחייב מלקות. קס"ד וכו' אבל בזמן שבית המקדש קיים וכו', אסורא דרבנן בעלמא הוה, והא דגרסי' בתמורה [כ"ד ע"ב] מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, ומוקמי' ליה התם בזמן שאין בית המקדש קיים, דלא גזרי' שמא יצא ראשו חוץ לפרוזדור והוי מטיל מום בבכור, אלמא בזמן הזה אסור להטיל בו מום, ותו גר' בבכורות [ל"ו ע"ב] רפרם בפומבדיתא ה"ל בוכרא יהביה לכהן אזל שדא ביה מומא יומא חד חש בעיניה אתייה לקמיה א"ל בכור נתן לי ישראל במומו חזינא בשיקריא, פי' הכירו, א"ל לאו אנא יהיביתיה ואפ"ה לא חש למלתא וכו', אלמ' בזמן הזה נמי אסור להטיל בו מום, ההוא איסורא דרבנן הוא, כדקאמר הכא, וההיא דמ' י"ט [כ"ז ע"ב] נמי דאתא לקמיה דרבא וא"ל את גרמת ליה, אסורא דרבנן הוא.
<h2>דף נז.</h2>
[ע"ז כ"ג ע"ב] ש"מ פרה קדשי מזבח, נ"מ דאינה נפדית אלא ע"י מום קבוע. שאני פרה דחטאת קרייה רחמ', אהני ליה שם חטאת לענין הקרבתה דבעי' שתהיה כשרה כחטאת, אהני לה קדושת דמים לענין פדיונה דיוצאה לחולין ליגזז וליעביד [בכורות י"ד ע"א]. אלא מעתה תפסל ביוצא דופן, אא"ב דפרה קדשי מזבח היא הא דתניא נפסלת ביוצא דופן [ור"ש מכשיר], ס"ל לההוא תנא דפרה קב"ה [—קדשי בדק הבית] היא, אלא השתא דאמרת דאפי' מ"ד קב"ה בעי' שתהא כשרה להקרבתה כחטאת, א"כ תפסול ביוצא דופן. ע"א, אלא מעתה תפסל, כיון דאמרת דבחששא פליגי, ולא פליגי בודאי רבעה אי פסלה בה רביעה אי לא, דהיכא דודאי רבעה פסלה לדברי הכל אי משום קדשי מזבח היא אי משום דחטאת קרייה רחמנא, תפסול נמי ביוצא דופן לד"ה. מודה ר' שמעון וכו', דעד כאן לא פליג ר' שמעון אלא לגבי יולדת דרבי רחמנא [ויקרא י"ב] תלד, אבל לענין קדשים גמר לידה לידה מבכור, והכי איתא בש"ס נדה [מ' ע"א], אלא ודאי פרה איכא למימר דאמ' קדשי מזבח היא ואי למאן דאמ' קדשי בדק הבית היא ור' שמעון סבר קדשי בדק הבית היא, והתם לענין רביעה היינו טעמא דפסולה לד"ה הואיל ומום פוסל בה.
